"בני המשפחות השכולות, משפחות החטופים, פדויי השבי, תושבי אשכול
שנה חלפה מאז שקמנו לסיוט.
סיוט מופרך ואכזרי שאיש מאיתנו לא הצליח להעלות על הדעת.
שנה חלפה ו-101 חטופים עוד סובלים בשבי בזמן שכולנו עדיין מנסים להבין איך חיים לצד האבל ואיך קמים מהשבעה.
מאז השבת ההיא, כולנו תמהיל של אינספור סיפורים ועדויות. אינספור תיאורים לא נתפסים על השעות האיומות ההן. ועדיין, התחושה היא שאת גודל השבר, את עוצמת הזוועה, לעולם לא נצליח לתאר בִּמְדויק. המילים כולן מחווירות אל מול האסון שפקד אותנו. אסון שאליו אנחנו ממשיכים להתעורר, יום אחרי יום. שנה שלמה.
בתוך הָרָרֵי המילים, נדמה שמילה אחת לא נאמרה מספיק.
וברשותכם אני רוצה לפתוח איתה: אני רוצה לבקש סליחה.
סליחה מהתושבים הרבים שלא הצלחתי לתת להם מענה, בשבעה באוקטובר וגם בחודשים שאחרי.
סליחה מבני המשפחות השכולות, שלא הצלחתי לבקר באופן אישי.
אני יודע שבינינו יש כאלה שכועסים. ואני מבטיח שאעשה כל שביכולתי כדי לתקן.
סליחה שנתנו לשקט שלפני האסון לסנוור אותנו. סליחה שזעקותינו לביטחון לא הספיקו.
סליחה שההנהגה עדיין לא טרחה לבקש סליחה. וסליחה שגם אחרי שנה, ועדת חקירה ממלכתית עדיין לא נראית באופק.
סליחה ש-101 החטופים עדיין בשבי.
בשנה הזאת, בתוך העלטה האדירה שחדרה לחיינו, זכינו לראות גם גילויים מופלאים של אור אנושי מהבהב בחושך. ראינו אותם בִּדמותם של גיבורינו, הרבש"צים, אנשי כיתות הכוננות והצח"י, החיילים והשוטרים שנלחמו כולם בחירוף נפש. ראינו אנשים מדהימים מכל קצוות המועצה, מכל הארץ ומעבר לים, שהפגינו סולידריות מרחיבת לב. ראינו את ישראל היפה.
אל מול העצב הבלתי נגמר על החיים שנעצרו, על לבבות ענקיים שפסקו מלכת, גילינו בשנה הזאת שאנחנו מסוגלים עדיין להתרגש עד דמעות מחיים חדשים שנוצרו. מאז תחילת המלחמה, קרוב לאלף תינוקות בישראל נקראו על שם יישובים במועצה: בארי ועוז וניר ודקל. ועוד ילדים רבים שמילאו את חיינו בתקווה וביופי.
כל אחד ואחת מאיתנו מחויבים להסתכל על ילדינו ולשאול: איזה מן עתיד נבטיח להם? באיזו מן חברה הם יצמחו? איך נבנה עבורם מרחב מוגן במובן המלא, העמוק של המילה?
עלינו לבנות בית שייתן משמעות חדשה לקיום שלנו. שיאפשר להם ולכולנו, לקום מן האסון שקרה עוד לפני שנולדו.
אני מאמין שמלאכת הבניה מחייבת התבוננות מפוכחת על המציאות. כי עצימת העיניים הובילה אותנו לסף תהום. אסור לנו לזלזל יותר באיומים. כל ערעור, ולו הקטן ביותר על ביטחוננו צריך לקבל מענה נחוש ומיידי.
וכמו שאנחנו צריכים לראות את המציאות כפי שהיא, המדינה על כל זרועותיה חייבת לראות אותנו. עלינו לוודא שכל הגורמים הרלוונטיים ייקחו אחריות, יתנו את כל התנאים ויאפשרו לנו לממש את התוכניות שיאפשרו לנו לשקם את הבתים והקהילות שלנו.
תוכניות שיימשכו עד שהילדים שנולדו השנה יסיימו את התיכון.
קברניטי המדינה צריכים להבין:
לא יהיה ביטחון לאומי בלי שיקום העוטף.
ולא יהיה שיקום בלי החזרת החטופים, ולאחר מכן השקעה בפיתוח.
השקעה לא רק בחיים עצמם. אלא גם בשמחת החיים. בחינוך בתרבות וּבְפְּנאי.
רק כך נוכל לספק ליישובים שלנו את הרוח החדשה שזקוקה לנו.
ועוד מחויבות אחת יש לנו:
אנחנו מחויבים לבנות כאן חברה הראויה לדמותם של הנרצחים.
שנדע להתלכד מאחורי הערכים שייחדו אותם: היושרה, הכבוד, אהבת האדם והערבות ההדדית.
אנחנו מחויבים למצוא את הכוחות כדי להיות אחד עבור השני. במיוחד עבור המשפחות השכולות ועבור הפצועים בגוף ובנפש. אנשים שצלקות האסון לעד יהיו חרוטות בנפשם.
ואנחנו מחויבים, ואין מחויבות קדושה מזו. לא להפסיק במאבק למען השבתם של 101 האחים והאחיות שלנו. כי עד שלא נחזיר את כולם הביתה, איש מאיתנו לא יוכל לנשום לרווחה.
משפחות יקרות,
התחלתי בהתנצלות ואסיים בתודה.
- תודה לכם על הרוח ועל התקווה שאתם מעניקים לי ולעם כולו.
- תודה על החברות ועל האמונה.
- תודה על הצעידה המשותפת בדרך הארוכה והכואבת שאנחנו סוללים כאיש אחד.
- תודה על כך שחבל הארץ הכי יפה בארץ התברך באנשים הכי טובים שיש.
מי ייתן ובשנה החדשה, ניאבק יחד כדי להגביר את האור המהבהב בחושך.
זהו האור של הקהילה הזאת.
זהו אורם של האנשים המדהימים שאיבדנו.
והאור הזה ימשיך לזרוח, גם כשהכוכב שהפיק אותו כבה.
יהי זכרם של חללי השבעה באוקטובר ברוך."
דבריו של ראש המועצה, גדי ירקוני, בערב המועצתי לציון שנה לאירועי השבעה באוקטובר